sagi melamed landing page

טנגו להסכם

"כשאתה צועד בכיוון תהום – יש יתרון בפסיעה של צעד קדימה ושני צעדים אחורה."

מתווה הסכם השלום הישראלי-פלשתיני אשר אותו מבטיח/מאיים מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי להניח לפני הצדדים הניצים בקרוב, מעורר מחדש וויכוח ישן ומותש. לאחר שנדמה היה שגם קנאי השלום והאופטימיסטים הגדולים ביותר שבינינו התייאשו מהסיכוי לראותו מגיע בדורנו, מגיע קרי ומנסה להפיח חיים אחרונים באפשרות להסדר קבע, כמו היה רופא אמיץ ועקשן המנסה להציל את חייו של חולה נוטה למות לאחר שכל עמיתיו הרופאים כבר הרימו ידיים.

לא מזמן קיבלתי בדוא"ל הזמנה לצעדה לתמיכה בתהליך השלום (מה, יש תהליך?). יום אחר כך קיבלתי הודעה מבית הספר של בתי כי באפשרות התלמידות להצטרף לצעדה למען "חיזוק ארץ ישראל" (הובהר בהודעה כי הלימודים יתקיימו כרגיל ושההשתתפות בצעדה אינה באחריות בית הספר). במקביל החלו להופיע בעיתונות הישראלית ובשלטי חוצות מודעות של אנשי עסקים למען קידום תהליך השלום.

כאשר בוחנים את הוויכוח הציבורי המתקיים באזור בנושא יוזמת קרי, עולות כמה מחשבות:

האחת, שהוויכוח הציבורי בישראל חסר התלהבות וחסר משתתפים. נראה כי הן המתנגדים מימין והן המקווים משמאל, חסרי אמונה כי משהו אמיתי אכן יכול להתרחש כאן ולכן מגבילים את התנגדותם או את תמיכתם רק למינימום הנדרש כדי להצדיק את קיומם.

השנייה, אותה טורחים כל הפרשנים, המפרשים, הידידים והמאיימים להזכיר לנו שוב ושוב, שזו באמת עשויה להיות ההזדמנות האחרונה להסדר בסיבוב ההיסטוריה הנוכחי, כיוון שאם הניסיון הזה יכשל (והגדרת כישלון היא עניין לגמרי סובייקטיבי כאן), כנראה ייסתם הגולל על האפשרות ועל האמונה של שני הצדדים בהיתכנות הסדר בעת הזו.

והשלישית היא, שהשתיקה הנשמעת מהצד הפלשתיני רועמת והתמיכה של הציבור הפלשתיני בתהליך שלום בולטת בהיעדרה. כאשר קראתי בעיתונות הישראלית את מודעות התמיכה בתהליך השלום ובהגעה להסדר קבע אשר פורסמו במימון אנשי עסקים ישראלים, תהיתי האם הכסף הרב שהושקע במימון המודעות האלו, היה משיג תוצאות טובות הרבה יותר אילו היה יכול לממן מודעות תמיכה הבאות מהצד הפלשתיני. תארו לעצמכם את הנוסח הבא עליו היו חתומים, למשל, אנשי ציבור, אנשי עסקים, ראשי רשויות, תנועות נוער ו"סתם עמך" פלשתינים:

"אנו החתומים מטה, קוראים לשכנינו הישראלים לשים מאחורינו את הסכסוך שבינינו ולהגיע להסדר קבע אשר יאפשר לבנינו ולבני בנינו לחיות ולשגשג כשכנים זה לצד זה.... במקביל לשאיפתנו להקים מדינה פלשתינית, אנו מחויבים לזכותם של שכנינו הישראלים למדינה יהודית בארץ ישראל אשר תהווה בית לעם היהודי.... אנו מבינים שלא כל חלומותינו המדיניים יוכלו להתגשם... אנו מצפים להקים בית פלשתיני אשר ייתן בית ומענה לפזורה הפלסטינית ויצור מקומות עבודה, אפשרות חיים הגונה, הוגנת ומכובדת לפליטים הפלשתינים אשר נעקרו מבתיהם ב 1948 ו 1967. עם הקמת בית פלשתיני זה יתמו טענותינו וייחתם באופן רשמי וסופי הסכסוך שבינינו... אנו מושיטים יד ומצפים לקבל יד מושטת חזרה... בואו נתגבר על הפחדים והחשדות ונפנה ביחד לדרך אמיצה..."

לאחר כתיבת השורות שלמעלה, התקשרתי לכמה ממכרי העוסקים בתחום המו"מ הישראלי-פלשתיני. הצגתי להם את מחשבותיי ושאלתי לדעתם. תובנותיהם מתומצתות בנקודות הבאות:

א. פנייה מסוג זו היא פניית החזק. החזק הוא זה המושיט יד לשלום לחלש. כל עוד אנחנו החזקים על הפנייה לפיוס לבוא מצדנו. תוך כדי האזנה קשובה לתפיסת עולם זו תהיתי (והאמת, גם יראתי) מה עלול לקרות אם אי פעם (חס וחלילה) לא אנחנו נהיה החזקים.

ב. הייאוש בצד הפלשתיני גדול מהייאוש בצד הישראלי. אם אצלנו כבר אין רבים המאמינים כי ניתן להגיע לסיום הסכסוך, בצד הפלשתיני המצב גרוע עוד יותר. לדברי אחד מהפעילים בתחום, 60% מהפלשתינים היו תומכים בהסכם אך מעל 70% אינם מאמינים שהוא אפשרי.

ג. בכל זאת יש קולות פלשתינים הקוראים לפיוס ולהשלמה. מדווחות לעתים אפילו כמה פעולות פלשתיניות של הכשרת לבבות להסדר שלום, ולמרות הפחד והסיכון, יש גם פלשתינים התומכים בפומבי בהסכם שלום. אך הבעיה היא בתקשורת הישראלית, אשר (באופן כללי ולא רק בהקשר הסכסוך הישראלי-פלשתיני) לעתים רחוקות מפרסמת אירועים חיוביים ומעדיפה טרור, פצצות, דם ודמעות על סיפורי תקווה ושיתוף פעולה.

ד. גם כאן ישנם הבדלי תרבות בין הצדדים. פעילות פרו-הסכם פלשתינית אינה בהכרח מתבטאת בצורות האופייניות בישראל. הפלשתינים ישתמשו פחות בתקשורת ובאירועים פומביים ויותר בתקשורת חברתית ובהפעלת לחצים פוליטיים פנימיים על מקבלי החלטות.

ה. עדיין אין בכלל מסמך אמריקאי המניח בפני הצדדים את מה שמכנים האמריקאים "ההסכם הטוב ביותר שניתן להגיע אליו". צוות המו"מ האמריקאי עדיין טורח ומנסה לצמצם את הפערים הגדולים בין הצדדים ולהגיע למסמך מוצע עליו יתקשו שני הצדדים לענות בשלילה.

ועם מה כל זה מותיר אותנו?

לפחות ככל שהדבר נוגע לציבור הישראלי, נראה כי החלוקה העיקרית היא בין אלו המאמינים כי התקדמות במסלול (שנראה כי יציג) ג'ון קרי משמעותה התאבדות לאומית, לבין אלו החושבים שמסלול זה הוא הדבר הנכון אך התקדמות בו תהיה איטית, מסוכנת וזרועת חתחתים ומכשולים. קשה כיום למצוא ציבור משמעותי הסבור כי חזון אחרית הימים של ישעיהו "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות" (ישעיהו פרק ב') נמצא מעבר לפינת נייר העקרונות האמריקאי. במצב כזה, יש מן היתרון בריקוד טנגו של צעד אחורה ושניים קדימה, גם כאשר לא ברור ומוסכם מהו הקדימה והיכן האחורה.

גם מי שלא שולט ברזי צעדי הטנגו, יודע כי בריקודי זוגות עלולים בני הזוג לדרוך זה על רגלה של זו ולהיפך. ריקוד טנגו ללא מיומנות, תיאום והבנה עלול אף להסתיים ברגל שבורה. אך האם אין הריקוד המאתגר עדיף על עוד סיבוב אלים של איגרוף?

שגיא מלמד מתגורר עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה. שגיא הוא מוסמך אוניברסיטת הארוורד בלימודי המזה"ת עם התמחות בפתרון סכסוכים. ספרו "בנארצי" יצא לאור ב- 2012 בהוצאת אחיאסף ותורגם לאנגלית כ- Son of My Land ב-2013. ליצירת קשר: Melamed.sagi@gmail.com

על כסף, חברים ושמחה לאיד

אחת השמחות הנפוצות במדינת ישראל היא השמחה לאיד. איש העסקים נוחי דנקנר מסב לאחרונה לרבים שמחה זו. את דנקנר פגשתי בנסיבות מיוחדות של זמן ומקום. להלן קטע ממכתב אישי שכתבתי לו בראש השנה תשע"ג:

"נוחי,

נפגשנו לראשונה ב-2006, לאחר מלחמת לבנון השנייה. עמיתי ואני שאפנו להקים קמפוס אקדמי חדש למרגלות החרמון, וההתקפה על הגליל רק הוסיפה דלק למדורת המוטיבציה שלנו. אתה החלטת שצריך לעשות מעשה, והעלית את יעד התרומה למדינה למקום השני ביעדי קבוצת אי די בי.

באנו למשרדכם בעזריאלי כדי לשכנע אותך להשקיע בתל חי. השקעה שפירותיה המובטחים לא היו יצירת ערך כספי לבעלי המניות של IDB אלא יצירת ערך לבעלי המניות של מדינת ישראל – עם ישראל.

ממה שלמדתי עליך לפני הפגישה היה נראה לי ששפת הקראטה תדבר אליך. ואכן כך היה. לאחר שצעקתי מול עיניך צעקת קרב מלווה באגרוף לפנים כדי להמחיש את עיקרון ה"קימה", במקום לזרוק אותי לרחוב ממרומי המגדל, הצהרת שאתה מגיע לביקור בצפון. הגעת לתל חי שבוע לאחר מכן עם רמי, חיים ודוד. עמדת אתנו על גבעת הקמפוס החדש, אמרת שזו ארץ ישראל היפה שצריך לחזק ולטפח, וכך הונחו היסודות לספריית אי די בי וניתנה התנופה להקמת הקמפוס החדש.

כשש שנים עברו מאז. אתה הפכת לסמל הטייקונים בישראל ולמטרה לחצי ביקורת, קנאה וטינה. אך אני, כל פעם שאני רואה את תמונתך בעיתון, אני נזכר בנוחי דנקנר בעל הנשמה היתרה שישב אתנו בחדר הישיבות הצנוע בתל חי, התרגש עד דמעות מהחלומות שהוצגו לו, הצהיר על מחויבותו העמוקה, ועומד בה עד הסוף גם כשגלגל רווחי החברות מתהפך..."

ג. הוא יהודי צנוע ונדיב מארה"ב, שהיה מגדולי התורמים בקרב הקהילה היהודית-אמריקאית. בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 הוא איבד את העסק שלו, ובעקבותיו גם את מרבית יכולתו הפיננסית. כשפגשתי אותו בעירו כמה חודשים לאחר הנפילה הכלכלית, שאלתי את ג.: "כמה מהאנשים שהחשבת לחברים שלך כאשר היית בשיאך הפיננסי, עדיין נחשבים בעיניך כחברים?".

"איזו שאלה?" ענה לי ג. ללא היסוס. "כולם". חייכתי בשמחה והצעתי לו לראות את המשבר שעבר עליו כברכה: "רק עכשיו, כשאין בידיך את היכולת להעניק תרומות נדיבות ולעשות עסקאות ענק, אתה יודע מי באמת חבר שלך. אולי נעשה עמך חסד גדול...".

נוחי דנקנר, שעד לאחרונה היה המלך הבלתי-מעורער של עולם העסקים הישראלי, שכה רבים חיזרו על פתחו, התחככו באבק הכוכבים שלו וייחלו להיות בין אנשי חצרו, עומד כעת בפני מצב דומה למצבו של ג., וקשה אף יותר. אני מאחל לו שיוכל לענות לעצמו על שאלת "מי באמת החברים שלי" כפי שענה ג.

My firstborn son is going to the army

Sagi Melamed

I have anticipated this day for 19 years, with mixed feelings of awe and love, repressed fear and with pride. And of course, with prayer.

The birth of one’s oldest child is like first love. This is not a new idea, and yet it is so special. Even though you know it has happened throughout history and will continue to happen every day, nevertheless you somehow feel as if you are the first one to experience it.

When our oldest son was born, he came out into the world with a loud cry that announced: “I'm here!” I felt that I finally understood the secret of creation. Since then we have been blessed with three more children just as wonderful. And yet, there is still only one first time.

Ever since the day of his birth the question of his service In the Israel Defense Forces has hung in the air. At his Brit Mila I announced my promise to my wife Betsy (with an arrogance mixed with naïveté) that by the time this tender newborn is grown, there will be peace in our land and no longer any need for him to be drafted into the army. When he revealed exceptional leadership qualities at a young age, I was not able to banish from my mind parental musings of how he would conduct himself as a soldier and an officer. When he excelled in sport I imagined him carrying a stretcher on his shoulder. In the early hours of the morning I would peek into the boys’ room to see them sleeping peacefully in their beds and wonder how much more time was left to us.

The wake-up call that alerted us that it was really about to happen was the first draft notice. All of a sudden, the envelope with the familiar triangle of the Military Post Office was no longer addressed to me, but to my son. Oy! Now it is beginning to become real. The stopwatch has been pressed and the countdown has begun.

The truth is, a meaningful army service has many virtues. It teaches order and discipline. It provides soldiers with many important life lessons in leadership, comradeship, teamwork and mutual responsibility. It allows young people to deal with challenges, to believe in themselves, and to learn that apparently impossible barriers are flexible and can often yield to determination and faith. Army service develops personality, maturity, strengths and abilities.

There are only two main disadvantages to overshadow the many virtues of military service. The first disadvantage: it is dangerous to one’s health. One can be injured or even lose one’s life during the military enterprise. And the second: young men and women have to make a sudden transition from high school studies, loves, pastimes, and the other mostly positive activities of youth, to the reality of being combat soldiers, when the main focus of their training and military exercises is to excel in the art of war, an art whose ultimate aim is to kill and destroy.

And so even before the call-up date the family begins to prepare for this new reality. During preparations for Shabbat dinner, the oldest summons his younger brother to learn how to prepare the festive chopped salad for Shabbat. “Come here and learn. I am passing the salad-preparation torch to you. Another few weeks and I won’t be here to make the salad. Even when I come home on leave I’ll just be resting up and recharging my batteries…” And as I bestow the parent's blessing on my children on Shabbat eve, the verse “May G-d bless you and protect you” becomes charged with a special meaning - the hope and the prayer for him to go in peace and return in piece.

It is also fascinating to observe from the side how he himself is preparing for his impending enlistment. His physical and mental preparations and tryouts for elite units and his indecision right up to the last moment about which military unit to choose. The excitement and the pride of all of us when we heard that he was accepted into the ranks of the select few. The understanding that he is faced with another 18 months drenched with sweat, filled with sleep deprivation and innumerable challenges, before earning the privilege of wearing the desired warrior’s badge.

Looking at the big picture, Zionist Israeli parents face a number of possible feelings towards their son’s impending army service:

One: Fear, anxiety and frustration that yet another generation in the family must learn to fight. Anger about the security situation, about the government, about the Arabs who are forcing us to fight, about the violent neighborhood in which we live, about an unjust world.

Two: Acceptance. Understanding that our children’s army service is part of the price that Israeli parents pay for our decision to live here. Adding it to the list. Like paying taxes, the hamsin (hot and dry weather) in summer, irritable drivers in traffic jams, pushing in line, the price of gas and cars, inexplicable union strikes.

Three: A feeling of pride and gratification, gratitude for the privilege that falls to our lot of being a proud link in the chain of the Jewish people in our homeland. A sense of writing a chapter in history, a chapter distinguished by the extraordinary fact that a sovereign Jewish people is able to bear weapons, to defend ourselves and our people wherever they may be, to shape our future and fate with our own hands. After all, in the history of the Jewish people since our forefather Abraham, very few generations have been privileged to do so.

With my hand on my heart I can honestly say I experience all three feelings at the same time, although sometimes one feeling more strongly and sometimes another.

When I get up early in the morning, I like to look at my four children sleeping the sleep of the just, their faces calm and smooth. When I wake them with the traditional farmer’s call of “Rise and shine, the Creator’s work awaits!” they get up slowly. The time is approaching when Guy will no longer sleep peacefully and wake up slowly. His sleep will be tense and he will be on edge, ready to jump up, to leap into action.

Guy, my firstborn son, go on your way. “May G-d bless you and protect you. May G-d deal kindly and graciously with you. May G-d bestow His favor on you and grant you peace.”

Abba

Sagi Melamed lives with his family in the community of Hoshaya in the Galilee. He serves as Vice President of External Affairs at the Max Stern Yezreel Valley College, and as Chief Instructor (4th Dan) of the Hoshaya Karate Club. Sagi received his Masters degree from Harvard University in Middle Eastern Studies with a specialty in Conflict Resolution. His book “Son of My Land was published in 2013. Sagi can be contacted at: melamed.sagi@gmail.com.

הבן הבכור מתגייס

שגיא מלמד

כמו תשע עשרה שנה חיכיתי, ביראה ובאהבה, במיוחד ליום הזה. ברגשות מעורבים. בפחד, בהדחקה ובגאווה. מלווה בתפילה.

בדומה לאהבה הראשונה. כמו הולדתו של ילד ראשון. אין בכך שום חדשנות, אך בכל זאת זה כל כך מיוחד. כולם עשו ועושים את זה אך עדיין נדמה כאילו אתה הראשון.

כאשר נולד בננו הבכור, כאשר זינק לאוויר העולם בצעקה חזקה והודיע שזהו זה, הוא מכאן ואילך אתנו, חשתי שסוף סוף הבנתי את סוד הבריאה. מאז ועד היום זכינו לעוד שלושה ילדים נהדרים ועדיין פעם ראשונה יש רק אחת.

מיום היוולדו כבר עמדה בחלל האוויר שאלת גיוסו העתידי לצבא ההגנה לישראל. במעמד ברית המילה שלו הכרזתי והבטחתי לבטסי אשתי (בשחצנות מהולה בתמימות) שעד שיגיע הרך הנולד לבגרות, כבר שלום יבוא על ארצנו ולא יהיה עוד צורך בגיוסו לצבא. כאשר גילה כבר מגיל צעיר תכונות מנהיגות יוצאות-דופן, לא הצלחתי לגרש מראשי את המחשבה כיצד יהיה כחייל וכמפקד. כאשר הצטיין בספורט דמיינתי אותו סוחב מתחת לאלונקה. בשעות בוקר מוקדמות הייתי מציץ לחדר הבנים לראותם ישנים בשלווה במיטתם ומחשב בראשי כמה זמן עוד נותר לנו.

הצלצול המעורר אשר התריע כי זה אכן עומד להתרחש, היה צו הגיוס הראשון. לפתע המעטפה עם המשולש המוכר של הדואר הצבאי לא היתה ממוענת אלי אלא לבני. אוי! זה כבר התחיל להיות מוחשי. שעון העצר נלחץ והספירה לאחור החלה.

האמת, לשירות צבאי משמעותי יש מעלות רבות. הוא מחנך לסדר ולמשמעת. הוא מלמד את החייל שיעורים חשובים לחיים במנהיגות, באחווה, בחיים בצוותא, באחריות הדדית. הוא מאפשר לבחור הצעיר להתמודד עם אתגרים, להאמין בעצמו וללמוד כי גבולות הבלתי אפשרי גמישים הם ותלויים רבות בנחישות ובאמונה. השירות הצבאי מפתח אישיות, בגרות, עוצמות ויכולות.

רק שני חסרונות עיקריים מעיבים על מעלותיו הרבות של השירות הצבאי: האחת, הוא מסוכן לבריאות. אפשר להיפצע ואף לאבד את החיים בעיסוק הצבאי. השנייה, הבחור והבחורה הצעירים עוברים במעבר חד מלימודי תיכון, נעורים, אהבות, בילויים ושאר עיסוקים חיוביים בעיקרם, למציאות של חייל קרבי, שבה עיסוקו העיקרי ומטרת אימוניו והכשרתו הם ללמוד ולהצטיין באומנות המלחמה, שתכליתה בסופו של דבר היא להרוג ולהרוס.

וכך עוד לפני הגיוס, וכבר המשפחה מתחילה להיערך למציאות החדשה. בהכנות לארוחת השבת, הבכור קורא לאחיו הצעיר שילמד כיצד מכינים סלט ירקות חגיגי לשבת. "בוא תלמד. אני מעביר אליך את לפיד הכנת הסלט. עוד כמה שבועות אני כבר לא אוכל להכין את הסלט. כשאגיע הביתה לחופשות אני מתכוון רק לנוח ולטעון מצברים..." כך גם התפילות הייעודיות בהן אני מברך את הילדים בשבת, של "יברכך השם וישמרך" מקבלות משמעות מיוחדת וכמו טוענות כבר מראש את מצבר התפילות המבקשות ומייחלות שיצא ואף יחזור בשלום.

מרתק גם להשקיף מהצד כיצד הוא עצמו מתכונן לגיוסו ההולך ומתקרב. ההכנות הפיזיות והנפשיות לפני המבדקים והגיבוש ליחידה וההתלבטויות עד לרגע האחרון לגבי בחירת הייעוד הצבאי. ההתרגשות והגאווה של כולנו כאשר התבשר כי התקבל לשורות הנבחרים אשר יצטרכו להתאפק עוד שנה וחצי רווים בזעה, מעוטי שעות שינה ומאופיינים בעמידה בהרבה אתגרים, עד שיזכו לענוד את סיכת הלוחם הנכספת.

אם להביט על גיוס הבן ממרום עוף הציפור, בפני הורה ישראלי ציוני לבן מתגייס מונחות כמה אפשרויות כיצד להתייחס לגיוס המתקרב:

האחת, מתוך חשש, חרדה ותסכול מכך שעוד דור במשפחה צריך ללמוד להילחם. מתוך כעס על המצב הביטחוני, על הממשלה, על הערבים שמכריחים אותנו להילחם, על השכונה האלימה בה אנו חיים, על העולם חסר הצדק.

השנייה, מתוך קבלת הדין. מתוך השלמה עם כך שגיוס הבנים הוא חלק מהמחיר שעל ההורים לשלם כחלק מבחירתם לחיות במדינת ישראל. כמעט כמו תשלום מסים, עולו של חמסין בקיץ, פקקי תנועה עצבנים, דחיפות בתור, מחירי דלק ומכוניות ושביתות ארגוני עובדים לא מוסברות.

והשלישית, מתוך תחושה של גאווה וסיפוק. של הודיה על הזכות שנפלה בחלקנו להוות טבעת גאה בשלשלת הדורות של העם היהודי בארצו. של כתיבת פרק בהיסטוריה, אותו מאפיינת העובדה יוצאת הדופן של עם ישראל ריבוני היכול לאחוז בנשק, להגן על עצמו ועל בני עמו בכל אשר הם, לעצב את עתידו וגורלו במו ידיו. והרי, אם נבחן את ההיסטוריה של העם היהודי מאז אברהם אבינו, רק מעט מאד דורות זכו לכך.

עם יד על הלב, כל שלושת התחושות הללו מתערבבות זו בזו, לעתים זו גוברת ולעתים השנייה או השלישית.

בהשכימי מוקדם בבוקר, אני אוהב להביט על ארבעת ילדי ישנים שנת ישרים, פניהם שלוות וחלקות. כשאני מעיר אותם בברכת החקלאים המסורתית: "קומו לעבודת הבורא", הם קמים בניחותא ובעצלתיים. בקרוב ולאחר יותר מתשע עשרה שנה, גיא כבר לא יישן בפנים שלוות, ולא יקום בעצלתיים. הוא יישן דרוך ומתוח. מוכן להקפצה, לתרגול, להזנקה, לפעולה.

נוע לדרכך גיא בני. "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום."

אבא.